לפני הנסיעה להודו אני חייב ללמוד לשחרר.
לשחרר את כל התוכניות והאחיזה החזקה במציאות, לשחרר את השליטה בכל המקרים ואת הידיעה מה אעשה בכל מצב, לשחרר את המחשבה שאני קובע הכול ולשחרר את החשיבה שתמיד צריך להיות מוכן להכל. פשוט לשחרר.
וזה קשה לי.
אני רגיל לתכנן כל דבר לפרטי פרטים, אני רגיל תמיד להכין תוכנית מגירה, אני רגיל לארגן כל דבר ברמה הגבוהה ביותר עם מענה לכל תקלה. ועכשיו פשוט צריך לשחרר.
לדוגמה - תוכנית הטיסה.
העדפתי טיסה פשוטה עם אלעל (בתקווה שהשביתות ייפתרו עד פברואר...) כי אין החלפת מטוסים ואין בעיה של אוכל כשר וכי הנחיתה היא במומבאי וגם אם מפספסים טיסה קל להגיע לגואה. בקיצור - מושלם. אבל זה מאוד יקר. אז שיחררתי והסתכמתי לטיסה עם הרבה יותר סיכונים מבחינתי. אני לא שולט בהכול, ויכולות להיות המון תקלות. ופשוט נתמודד איתם. ככה זה החיים.
לדוגמה - מה לקחת? מה התוכנית?
המחשבה הראשונה היא לקחת הכול - ספרים, משחקים, בגדים לכל מצב, עזרים, ועוד ועוד, ולבחור מסלול ולתכנן איפה נהיה ומתי וכמה. אבל אנחנו נוסעים להודו, בואו נירגע ונשחרר :-) אז ניקח מינימום ושם נסתדר. אז נתכנן רק שבוע קדימה, אז נחליט רק איפה נהיה בשבוע הראשון ומשם נזרום. פשוט להירגע ולתת לחיים לקחת אותי.
חברה שלנו עם ניסיון בהודו אמרה לי פעם בקשר לתוכניות על גבי תוכניות - אתה במקום שאתה אוהב, עם האנשים שאתה אוהב, ובלי לחץ זמן - מה כבר יקרה? בכל מצב תסתדרו ויהיה לכם טוב!
כנראה שהיא צודקת.
